פסק-דין בתיק עפ"ת 3316-02-13

פתח דבר :

1.         לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן: " בית משפט קמא"), אשר ניתן ביום 20/12/12, על ידי השופט בנג'ו, בתיק 4366-01-12.

2.         הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו ביום 20/12/12.

ההליך בבית משפט קמא :

3.         המערער הובא לדין בבית משפט קמא בגין עבירה של נהיגה בשכרות- עבירה לפי סעיפים 62 (3), 64ב (א)(3) וסעיף 39א' לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א- 1961 (להלן: " הפקודה") ותקנה 169א' לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: " התקנות").

4.         בכתב האישום נטען כי ביום 04/11/11, בשעה 03:45 נהג הנאשם ברכבו בכביש היציאה מקיבוץ יגור, כאשר עוכב בביקורת משטרתית ונמצא כי הוא נוהג בשיכורת. נלקחה ממנו דגימת אוויר נשוף שבה נמצאו 420 מק"ג אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף, כמות העולה על הכמות המותרת בחוק.

5.         המערער כפר בעובדות כתב האישום. בית משפט קמא שמע את ראיות הצדדים, הרשיעו בדין לאחר מכן שמע הטיעונים לעונש והטיל עליו העונשים הבאים:

24 חודשי פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה בניכוי של חודש אחד פסילה מנהלית, 4 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים, מאסר על תנאי לתקופה של 5 חודשים ולמשך 3 שנים וקנס כספי בסך 1,200 ש"ח, כמפורט בגזר הדין.

6.         כאמור, הערעור מופנה כנגד הרשעתו של הנאשם בהכרעת הדין ולחילופין לעניין חומרת גזר הדין.

טענות הצדדים לעניין ההכרעה והעונש :

7.         לטענת המערער, טעה בית משפט קמא כשהרשיע את המערער על אף שלא הוכחו כל יסודות העבירה המיוחסת לו. לטענתו, לא ניתן להרשיעו על סמך הראיות שהובאו ע"י המשיבה וזאת מאחר ומצב הדברים הובא באופן לוקה בחסר ומעלה ספק רב באשר לקביעת השכרות. עוד טען כי רק מחמת הספק ומאחר ומדובר בדין הפלילי דין הערעור להתקבל.

8.         עוד טענה באת כוח המערער כי בית משפט קמא טעה כשקבע כי הוכחה תקינות וכיול המכשיר וזאת על אף שלא הובאו בפניו ראיות מספיקות להוכחת תקינותו. עוד הוסיפה כי חסרים פרטים מהותיים שיש להם משנה חשיבות ויש ביכולתם לשפוך אור על נקודות המחלוקת. באת כוח המערער הוסיפה כי מדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה שבה מוטל על המשיבה נטל כבד ובזה לא הצליחה ואף לא עלה בידי המשיבה להפריך את הספק.

9.         באת כוח המערער סבורה כי בית משפט קמא היה צריך ליתן דגש על קיום היסודות העובדתיים ומשלא עשה כן, הוא שגה ומכאן המקום להתערבות בימ"ש זה.

10.        על כן, טענה באת כוח המערער, כי הכרעת הדין של בית משפט קמא שגויה לאור העובדה כי היא נסמכת על עובדות רעועות וממצאים שנמדדו במכשיר שתקינותו מוטלת בספק ואף על ידי מפעיל שמיומנותו מוטלת בספק. בעניין זה הפנתה לפסק הדין בע"פ  5345/90 אברהם בראונשטיין נ' מדינת ישראל, [(ניתן ביום 13.9.92)[(להלן: " פסק דין בראונשטיין")]], וטענה כי על המשיבה היה לעמוד בשלושה תנאים מצטברים שהינם: תקינות המכשיר, כשירות ומיומנות המפעיל, אמינות המדידה ושמירה על כללי הפעלה המבטיחים מדידה תקינה ומשהמשיבה לא עמדה, לדעתה באת כוח המערער, בתנאים אלה, דין הערעור לעניין הכרעת הדין להתקבל.  

11.        עוד הוסיפה לעניין תקינות המכשיר כי בפסק דין בראונשטיין נקבע כי נטל ההוכחה - קרי, החובה להוכיח את אמינות ותקינות המכשיר בעת הפעלתו מוטל הוא על המשיבה וכי מתוך עדות מפעילת הינשוף בענייננו עולות תמיהות רבות באשר למיומנותה. עוד טענה באת כוח המערער כי בישיבת ההוכחות הוגשה תע"צ לעניין תקינות המכשיר וממנה עולה כי המכשיר נבדק טרם האכיפה. 

לטענת המערער, תעודת התקינות אינה יכולה אלא לצפות פני עבר בלבד ואינה יכולה לקבוע ממצא כלשהו צופה פני עתיד מאחר ולעורך התע"צ לא הייתה כל שליטה על הינשוף לאחר שיצא מחזקתו ומרשותו. לפיכך, טענה באת כוח המערער, כי למשיבה אין כל ראיה באשר למצב תקינות המכשיר ביום ההפעלה. לו רצתה  להוכיח כי המכשיר היה תקין בעת הפעלתו, היה עליה לטרוח ולהמציא גם ראיה לגבי תקינות המכשיר במועד ההפעלה ולא להסתפק בהוכחת קיומה של בדיקת כיול.

12.        בנוסף, טענה באת כוח המערער כי העונש חמור מדי. לגישתה, יש לזכות את המערער מכל וכל ולחילופין להקל משמעותית ברכיב הפסילה. הוסיפה וטענה כי מדובר באדם נורמטיבי, בן 38, רווק ועובד עם נוער בסיכון. בנוסף, מטפל באיש שעבר אירוע מוחי ונותר משותק וכמו כן, עוזר ומסייע להוריו המבוגרים.

13.        המשיבה סבורה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. בימ"ש קמא התייחס בהרחבה לכל טענות המערער, בחן אותן, התייחס לעדויות שהובאו בפניו והחליט להרשיע את המערער. המדובר בהכרעת דין מפורטת, שבחנה את טענות המערער שהעלו בפני בימ"ש קמא, טענות ששב והעלה בערעור.

            טענות המערער נבחנו אחת לאחת ונדחו על ידי בית משפט קמא וכי אין כל מקום להתערב בקביעותיו, הן מבחינת ההלכה המחייבת והקובעת כי ההתערבות בממצאי עובדה מצומצת ביותר והן מבחינת ההלכה בסוגיה שהועלתה, על כן ביקשה לדחות את הערעור על הכרעת הדין.